עלי מוהר
"....ובית קפה קטן
כסא, פסנתר, פסנתרן
לקוח מבקש
נגן שוב את השיר
כי זה כל מה שיש."
זה הבית האחרון בשיר הראשון שעלי ואני כתבנו: 'זה כל מה שיש'.
זה היה ב – 1976 השנה בה הכרנו ומאז נמשך הקשר החברי והמקצועי בינינו יותר מ- 30 שנה.
כתבנו יחד כמעט לכל מסגרת אפשרית והחל מ-1996 העלינו מופע שרץ כעשור.
אני פותח בציון עובדות אילו משום שהיום, קרוב לשנתיים אחרי לכתו התבקשתי ע"י עיתון ה'עיר' לכתוב כמה מילים לזכרו, אני - שהייתי תמיד אחראי על אגף הצלילים שם הדברים לרוב מעורפלים ולא תמיד מפורשים.
עלי היה 'איש של מילים' לא אחת קרה שהיינו במצבים חברתיים שהשתיקה בהם מכבידה ויש צורך שמישהו יאזור אומץ ויאמר כמה מילים. כמעט תמיד היה זה הוא שקם ובירך או ביכה וכד', הוא ראה בזה מעין שליחות חברתית - היכולת לבחור את הנימה הנכונה ולעזור לאנשים סביבו לנתב את רגשותיהם.
שנינו היינו מודעים לעובדה שלבד מהמפגש החברי בינינו מתרחש לו גם במקביל, מפגש נוסף בין המילים שלו לצלילים שלי מפגש- שכמעט ולא היה תלוי בנו.
היו לנו כמה צורות עבודה: יש שירים ( 'נגיעה אחת רכה' או 'ראה' ) שעלי הביא לי טקסט גמור ואני ניסיתי להתמודד איתו, היו גם מנגינות שאליהן התאים טקסט
('העיקר זה הרומנטיקה' או 'שטח ההפקר') אך צורת העבודה שהייתה אהובה ביותר על שנינו היתה לעבור תהליך משותף של בניית השיר, זאת משום שהמפגש הביא לא פעם את התוצאה המשותפת למקום שאיש מאיתנו לא כיוון אליו.
בחרתי לספר בקצרה על שני שירים שנולדו בתהליך כזה.
בתחילת השיר 'כל עוד' היתה לי המנגינה של הבית שלא ממש חשבתי כראויה אבל עלי התעקש לעבוד עליה וכך בתהליך של דו-שיח בנינו את השיר כשהטקסט מתחיל בפשטות של ילד שהולך לבי"הס ומגיע לעמדה מלאת 'פאתוס' במכוון:
"גם אם אלך בגיא צלמוות
הן לא אירא,
גם אם אפול פתאום
יאמר לבי שירה..."
בדואט 'אהובתי היחידה' עברנו תהליך מעניין, השיר מבחינה מוסיקלית מאד פשוט וחזרתי והמלודיה בנויה מפרגמנטים קצרים. עלי - אחרי ששמע את המנגינה החליט מיד שזה דואט בינו לבינה וכתב את הטקסט , בהמשך הוספתי מנגינה בעלת קו מלודי ארוך שמצד אחד הלכה נגד השיר ומצד שני התאימה לו מבחינה הרמונית.
עלי התנגד בתחילה ואח"כ 'נדלק' וכתב טקסט לדמות נוספת מעין משקיף חיצוני על המצב השר את דברו במקביל לזוג המזמר:
"הוא לא רואה אותה
והיא לא מקשיבה,
והוא לא יודע
ושניהם שרים הערב,
כשצל אפל נופל על הבתים,
כשהרוח מייבבת,
והוא אוהב והיא אוהבת,
ועוד מעט צריך ללכת
מכאן
לאן?"
עלי תרם רבות לחיי כל הסובבים אותו- נדיבותו רוחב לבו היידע העצום שלו בתחומים רבים, הזכרון הפנומנלי, כל אלה וכמובן העבודה המשותפת היו עבורי גם השראה וגם נחמה. החלל שנוצר עם מותו מקבל את מימדיו ככל שהזמן עובר.
אחד הנושאים עליהם אהב לכתוב היתה העיר, בפעמים רבות פריז אך גם תל-אביב כמובן, בשירנו 'נעלי הוגה' כתב שורות אילו שפתאום נהפכו למציאות:
"קם לי ויוצא ומטייל מעט בעיר.
מה שלא מוצא אולי אמצא באיזה שיר
עוד אמצא (מ-פתוחה צ-צירה) באיזה שיר
גם אחרי שלא אשיר עוד."
יוני רכטר.